ארבעה חודשים חלפו מאז 7 באוקטובר, היום שבו אורלי חוסרבי מקריית שמונה וסימי נעמת משדרות פונו מבתיהן ועברו לגור בבית מלון בירושלים. שתיהן, נשים חזקות ואמהות מסורות, מצאו את עצמן במציאות חדשה ומאתגרת, רחוק מהבית ומהחיים שהכירו.
אורלי, מטפלת בקשישים, מתמודדת עם הקשיים הכרוכים בשהייה ממושכת במלון: “קשה להיות במלון כל כך הרבה זמן”, היא משתפת. “אין סדר יום, אין שגרה, והשעמום מכרסם. למרות שהצוות מקסים ועוטף, תחושת חוסר האונים והגעגועים לבית לא מרפים.”
הקושי מורגש עוד יותר עבור בתה של אורלי, עדי בת ה-15 וחצי, נערה חרדתית שסובלת מהתקפי חרדה בעקבות האזעקות והפיצוצים. “היא לא ישנה בלילה, לא אוכלת, וכל יום שעובר רק מעצים את הפחד שלה”, מספרת אורלי בכאב. “אני מנסה להיות חזקה בשבילה, להקרין ביטחון שאין לי, אבל זה קשה.”
סימי, סייעת בגן ילדים ואם לשבעה, מתקשה להסתגל לחיים במלון: “אני לא כאן מרצון”, היא אומרת נחרצות. “המציאות הזו נכפתה עלינו, והיא קשה מנשוא. כל יום שעובר מעמיק את תחושת הפגיעות וחוסר האונים. אמנם המצב בשדרות לא היה מושלם, אבל הפעם החלטנו שאנחנו לא מוכנות לחזור לחיות במקום שבו הביטחון האישי שלנו בסכנה.”
הגעגועים לבית, למשפחה ולחברים מטרידים את שתיהן: “הילדים שלי מפוזרים”, מספרת סימי. “חלקם מגויסים, חלקם משרתים בעזה, וחלקם קטנים וצריכים אותי. קשה לי להיות רחוקה מהם, לדעת שהם לא מקבלים את המעטפת והתמיכה שאני רגילה לתת להם.”
אורלי מוסיפה: “החברות שלי חסרות לי. הן אלה שתומכות, מעודדות ומרימות את המורל. פה, במלון, אני מרגישה בודדה ומנותקת מהחיים שהכרתי.”
למרות הקשיים, אורלי וסימי לא מאבדות תקווה. שתיהן מקוות לחזור בקרוב לביתן, לחיים של שגרה וביטחון. “אני לא יודעת מתי נוכל לחזור”, אומרת סימי, “אבל אני לא מוותרת. אני אלחם על הזכות לחיות במקום בטוח, בשביל עצמי ובשביל ילדיי.”
כתבה זו מציגה תמונה רחבה יותר של המציאות המורכבת שבה חיים מפונים רבים. מעבר לקשיים הבסיסיים, הכתבה מתמקדת בהשפעות הנפשיות של המצב על המפונים, ועל תחושת חוסר האונים והגעגועים לבית.
